<h1>רבינו גרשום — מו"ק</h1>
<h2>דף כט.</h2>
[מו"ק ה' ע"ב] קרי עליה ושם דרך. שמחשב אי זה זמן להקשו' ואי זה זמן אין להקשות. אבל מציינין על השזרה. אע"פ שאינה רוב עצמות מטמאה באהל. רוב בניינו. כגון עצמות גדולות של קולית אע"פ שאינו רוב מניינו. רוב מניינו. רוב העצמות אע"פ שאינו רוב בניינו. אין מציינין על הוודאות. הואיל וברור לכולי עלמ' דאית ביה טומאה ודאית לא מטלטלי באותו מקום טהרות. אין מעמידין ציון במקום טומאה. כלומ' על הטומאה ממש שאם יש טומאה ממש תחת הציון אין אדם מרגיש עד שבא עד הציון פתאום ויטמאו הטהרות, שהרי טומא' תחת הציון, אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהו וכשאדם בא עד הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה. אין מרחיקין ציון ממקו' טומאה. הרבה. שלא להפסיד ארץ ישראל. שכשרואה הסימ' פורש מיד ונמצא מחזיק ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך. וכזית מן המת אינו מטמא באהל. דקתני אין מציינין על כזית מן המת ולא על דבר שאינו מטמא באהל. אמ' רב פפא. לעולם כזית מטמא באהל, והאי דקתני אין מציינין בכזית מצומצם עסיקי', דמיחסר חסר בקרקע, ולהכי אין מציינין, דמוטב ישרפו עליו תרומ' וטהרות בשעה אחת, שכל העובר על אותו כזית שנקבר בו מחדש שורפין טהרותיהן דעדיין לא חסר, ולא ישרפו עליו לעולם, שאם מציינין אותו שורפין עליו כל תרומ' שעוברת על אותו ציון לעולם שלא לצורך, שהרי חסר, וכשאינן מציינין אין שורפין עליו אלא עכשיו מחדש שלא חסר. אילן המיסך על הארץ. וטומאה תחת נוף אחד ואין ידוע תחת אי זה נוף, עושה ציון. בית הפרס. חצי מענה תלם אחד של ק' אמה. מנפח אדם. לעושי פסח. בית הפרס והולך לו. ואי מטמ' באהל היכי אזיל עליה. בשדה שאבד בה קבר. קתני דמציינין דמטמ' באהל, אבל בשעה שנחרש בה אין צריך לציין דלא מיטמ' באהל דיל' המחרישה סלקיה לטומ'. ג' בית הפרס הן. שאין הולכין בו אוכלי תרומ'. שמפטירין בה את המיתים. כשמביאי' מתים ממקום למקום לקבור כשמגיעין לשדה הסמוכה לעיר נפטרין אילו שהביאו' ממקומן והולכין להן ובאין אנשי המקום ומקבלין אותו ורוחצין אותו שם וקוברין אותו. וטעמ' מאי. חיישי' בה משו' טומאה. משו' יאוש בעלים. פעמ' מביאין אותו ממקום רחוק ונדלדל בו אבר ונפל שם ונתייאשו אילו ואילו והניחוהו שם. ושדה שנחרש בה קבר לא בעיא ציון. דמתרץ הא דקתני מנפח אדם בית הפרס כשנחרש בה קבר. יש בה אילנות בידוע שנחרש. השדה לצורך האילנות ויכול להלך בה שאינה מטמאה באהל, אלמ' מדקתני מצא שדה מצויינת דמציינין בית הפרס שנחרש. אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולא נחרש ומטמ' באהל. ר' יהודה אומ'. לא הוי בחזקת שנחרש עד שיהא זקן או תלמיד שידע שנחרש. אמ' רב פפא. לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון, והא דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינוה לאלתר. יש בה אילנות בידוע שנחרש. לאחר שציינוה, ולעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון. אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולא נחרש. וליחוש דיל' אילנות גואי וטומאה אבראי. ולא נחרש במקום טומ' מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בה קבר ולא נחרש, אמאי קאמ' בידוע שנחרש בה קבר. בעומדין על הגבולין. של רשות הרבים, דודאי ליכא טומאה אבראי, דלא קברי אינשי ברשו' הרבי', אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות.
<h2>דף לד:</h2>
[מו"ק ז' ע"א] פיס' רואין את הנגעים להקל. כלומ' רואה הכהן נגע צרעת במועד להקל לטהר. אבל לא להחמ'. שאם רואה הכהן שהוא טמא אינו אומ' כלום, שאם מטמאו נמצא מצערו במועד ורחמ' אמ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך. שאם נזקקת לו להקל אתה נזקק לו להחמיר. כלומ' מאחר שרואהו הכהן על כורחו נזקק לו להחמיר שאם הוא טמא יאמר לו שהוא טמא. אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר. דרואין, ודברי ר' יוסי במוחלט. בהסגר ראשון כו'. שאם מטהר לו משמחו ואי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה.
[מו"ק ז' ע"ב] בהסגר שיני. דאי מטמא ליה מחליט ליה בטומאה חמורה ומצערו. ר' מאיר. דאמ' רואין להקל לטהר אבל לא לטמא. סבר בכהן תלא רחמ'. דאי מטמא ליה הוי טמא, ואי לא בעי לטמוייה לא הוי טמא, להכי חזי ליה להקל אבל לא להחמיר, דאי חזי דהוי טמא לא לימ' ליה כלום ולא הוי טמא. ר' יוסי. דאמ' לא להקל ולא להחמיר. סבר לטהרו או לטמאו כת'. דאי חזי ליה דהוי טמא לא מצי למישתק, ודילמ' הוי טמא ונמצא מצערו במועד. והתניא איפכא. נראין דברי ר' מאיר במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר. מר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה. הא[י] תנא דאמ' אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט סבר צוותא דאשתו עדיף ליה, להכי חזי ליה במועד בהסגר שיני, דאי מטהרו משמחו, ואפי' אם מטמאו ומחליט ליה ומשדר ליה מחוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דאינשי דעלמ', אפי' הכי לית ליה צערא דהא אית ליה צוותא דאשתו, וכיון דמותר באשתו להזדוג עמה בימי חלוטו שמח, ודברי ר' יוסי במוחלט דאפי' מטהרו מצער ליה, דאע"ג דשרי ליה למיעל למחנה ישראל אית ליה צערא דלית ליה צוותא דאשתו, דכיון דמטהר ליה מחלוטו מיבעי ליה למימני ז' ימי ספירה, ובימי ספירו אסור בתשמיש המטה דכת' וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אהלו זו אשתו דכת' שובו לכם לאהליכם. ומר סבר צוותא דעלמ' עדיף ליה. האי תנא דאמ' אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר סבר צוותא דעלמ' עדיף ליה, ולהכי חזי ליה בימי חלוטו, דאי מטמא ליה לא מטמא ליה יותר מעיקרא, ואי מטהר ליה שרי ליה ליכנס למחנה ישר' ואית ליה צוותא דעלמ' ומשמחו, אע"ג דאסיר בתשמיש המיטה, ודברי ר' יוסי במוסגר דלא חזי ליה, דדילמ' מטמא ליה ומשדר ליה חוץ לג' מחנות דלית ליה צוותא דעלמ' ומצער ליה. ימי ספירו. אסור בתשמיש המיטה, ולא ימי חלוטו. יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו. כלומ' לא נולד לו יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו, שהיה מצורע ולא נזקק לאשתו בימי ספירו אלא בימי חלוטו. אף אני כך אמרתי. דמצורע אסור בתשמיש המיטה בימי ספירו ומותר בימי חלוטו. (ו)ר' יוסי סבר גלי רחמ' בימי ספירו והוא הדין לחלוטו. דבימי ספירו כת' וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. ור' סבר מאי דגלי גלי. להכי אמ' ימי ספירו ולא ימי חלוטו. למימרא דבכהן תליא מילתא. פריך בין לר' מאיר בין לר' יוסי, דר' מאיר אמ' אי טהור הוא אומ' לו בהדיא ואי טמא הוא שתיק, ור' יוסי סבר אין רואין כלל דסבר אי לא הוה חזי ליה לא הוי טמא. נותנין לו ימי המשתה. דלא חזי ליה דאי חזי ליה דילמ' מטמא ליה. ולכסותו. אם נראה נגע בכסותו. אם ממתינין לו לדבר הרשות. והכי קאמ' הרי ממתינין לו שאין מטמאין בבית עד שיפנה כל הכלים שבבית, וילפי' מינה דבטומא' דגופיה ממתינין לו לדבר הרשות, דומיא דהכא והכי קאמ' כיון דאשכחן דבטומאה דגופיה ממתינין לו לדבר הרשות, כל שכן שממתינין לו לדבר מצוה, כגון חתן וברגל. משמעות דורשין. מר דריש מהאי קרא ומר דריש מהאי קרא. דבר הרשות איכא בינייהו. ר' יהודה דמפיק ליה מוביום הראות בו מיכן אמרו חתן ורגל דהיינו מצוה ממתינין לו, אבל לדבר הרשות אין ממתינין לו בטומאה דגופי', [ורבי סבר דבדבר רשות נמי ממתינין לו לטומאה דגופי'] כדאמ' לעיל דר' יליף טומאה דגופיה מטומאה דביתו ור' יהודה לא יליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו דגופיה להמתין לו לדבר הרשות, דסבר מהתם מטומאה דביתו לא ילפי', דהוי חידוש ומחידוש לא ילפי' דכל היכא דאיכא חידוש אין בו אלא חידושו דהא פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה.
[מו"ק י"ג ע"א] צרם אוזן בכור. חתך מאזנו מעט כדי שיהא בעל מום ויהא מותר לשוחטו, ואסור לעשות כן דכת' [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו, לא יהיה נמי דרשי', כלומ' לא תטיל בו מום ואם הטיל בו קנסוה רבנן שלא יהנה ממנו ואם מת אין בניו נהנין ממנו. משו' דאיסורא דאורייתא הוא. אבל האי דמכוין מלאכתו במועד דלאו איסורא דאורייתא היא [דהא] בלא מתכוין (נמי) מותר לגמרי. מכר עבדו לגוי. קנסוה רבנן ויצא לחרות, ואם ברח מן הגוי אסור לישר' לכופתו לעבדותו ואם מת אין בניו יכולין לכופו לעבדותן. דכל יומא מפקע ליה ממצות. דכל זמן שהוא ברשות גוי אינו עוסק במצות. גברא. דנתכוון לעשות מלאכה במועד קנסוה רבנן שלא ליהנות ממנה. ממונא קנסוה רבנ'. ואין יכולין בניו ליהנות ממנה. נתקווצה. ניטלו הימנה קוצים. ניטייבה. שהטיבה בשום תיקון. נדיירה. נזדבלה. וכל הני מדרבנן נינהו, ואפי' הכי קנסוה רבנן שלא תזרע למוצאי שביעית. טימא טהרותיו של חבירו. קנסוה וחייב לפורעו. היזק שאינו ניכר. דהא בעייניה הוא.
[מו"ק י"ב ע"ב] פיס' ושולה. מעלה. צינעא דידהו כיממא. ולא סגי ליה שלא להכניס, להכי מכניסין ביום. מדברי. אבוקות. שלא יכוין מלאכתן במועד. שיש לו פנאי בשאר ימי השנה והוא (משקה) [משהה] (במועד) [למועד]. יאבדו. מלאכתן, שאסור ליהנות מהן. מהו שיקנסו בנו אחריו. שיהא אסור להם נמי אותה מלאכה דכיון מלאכתו במועד כאילו היה אביהן קיים.
